“להאנגר חזית הבית הגיעו במהלך השנה האחרונה בין השאר, פריטים שמרכיבים פסיפס שלם של הבית הישראלי כמעט מאז קום המדינה וחשבנו שיהיה ראוי ונכון להציג את האוסף הנפלא הזה כגלריה בתוך ההאנגר. לכל אחד המושג “בית ישראלי”  עושה קונוטציה אחרת וזיכרון שונה.  האוסף עצמו, התגבש מתרומות ממקומות ומאנשים שונים כך שהוא בהחלט מקיף הרבה סגנונות:

• אוסף סרוויסים ופורצלנים שעשו עלייה עם הסבים והסבתות  מאנגליה, גרמניה, פולין וכדומה
• קריסטלים וכלי זכוכית
• אוסף של כלי “חדר אוכל” וזיכרון מהקיבוצים
• מקבץ כלי קרמיקה וכלים שימושיים מהמפעלים המפוארים ביותר של מפעלי הקרמיקה בארץ
• נציגות יפה של זכוכיות מורנו
• כלים שכיכבו בבתים בשנות ה80 וה 90

כל אלו בשילוב רהיטים, תמונות אומנות וטקסטיל שמזוהה עם התקופות השונות.

אני חושבת שלכל אחת מהמשפחות שמגיעות להאנגר, גם כאלו שלא בהכרח חובבות וינטג’, היה משהו מהחפצים האלה בבית – הבית שנהרס, או זה שהם נאלצו לפנות, או כזה שהם לא יכולים לחזור אליו מכל מיני סיבות. לפעמים הן בוחרות דווקא לאמץ פריט שהיה בבית ואבד, לפעמים הן בוחרות דווקא ללכת לכיוון אחר, כזה שלא יעורר זיכרונות. אבל מראה הפריטים הללו תמיד מעורר דיון, נוסטלגיה ואין ספק שזה משהו שצריך לשמר.

ובנימה אישית,  אני חובבת ועוסקת בהיבטים שונים של וינטג’ גם בעיסוק שלי. בתור קיבוצניקית מאז ומעולם, העיסוק בוינטג’ אפשר לי להביא את עצמי לידי ביטוי בצורה שונה, אחרת וייחודית. בתחילת דרכי בהאנגר ליוויתי משפחות במסלול המורחב שהיה בזמנו, שכלל ביקור בדירה הזמנית, יום ליקוט בהאנגר ויום סידור של החפצים בדירה. שלב הליקוט היה מאוד מאתגר, שכן היה צריך לסנכרן בין המלאי הקיים בהאנגר, הטעם והרצונות של המשפחה והעין שלי שרצתה גם בסיטואציה הזו ליצור מרחב כמה שיותר שלם והרמוני שירגיש בית.

אחרי פסק זמן קצר, חזרתי להאנגר, הפעם כחלק מהצוות האחראי על גלריית הוינטג’, גם מיון התכולה והאוסף וגם אופן ההצגה והאוצרות שלה. כאן אני מרגישה כרגע שהכי נכון לי לתרום את הידע וההבנה שלי בוינטג’ שרכשתי עם השנים.”