“הצלחתי לערום שוב ערימת חפצים נאה ותכננתי לקפוץ לנקודת האיסוף בהוד השרון, אבל קול קרא לי לבוא להאנגר, והלכתי בעקבותיו. שם, ליד שולחן הקבלה, פגשתי במקרה, או שלא, את אורלי, האם המייסדת של חזית הבית.
‘במה אני יכולה לעזור?’ שאלתי.
‘בואי, אני צריכה אותך עם המשפחות!’ היא ענתה בנחרצות.
‘איך ידעת שאני פסיכולוגית?’
‘לא ידעתי, אבל בואי’.
ואכן באתי.
עוד באותו יום נכנסנו לחדר הצוות לשמוע מקרוב את סיפורה של משפחה שניצלה מקיבוץ בארי. היינו צריכות לנסח מיידית את שאלון ההיכרות, להכין את טופס המשפחות ולהתוות את גישת הליווי בהאנגר.
היה ברור לשתינו שלא מדובר בעיצוב. אורלי דגלה בעיצוב רגשי ואני הבנתי מיד שמדובר בעיצוב שהוא אמצעי לחיזוק החוסן האישי, המשפחתי, הזוגי, הקהילתי.
המצב בהאנגר חייב אותנו לקפוץ למים ולהיכנס ל’מוד’ של ביצוע באופן מיידי – לנסח פרוטוקול למעצבות המיזם ולצוות ההאנגר ולייצר שפה רגשית משותפת לכולם.
המפגש בין המתנדבים והמשפחות דרש דיוק. המעצבות נדרשו לעצב ‘עם מה שיש’, ויותר מכך, להסכין ולהפנים – שלא העיצוב הוא החשוב כרגע, כי אם העיטוף, התמיכה והעידוד.
מצד שני, היה צריך לסייע להן שלא להפוך להיות מטפלות, כי לא היו להן המנדט וההכשרה לכך. ההנחיה הייתה להוות אוזן קשבת, יד מחבקת ובעיקר לסייע בליקוט החפצים והרהיטים – ההיבט פרקטי של התהליך.
ברמה הרגשית, המעצבות הונחו לתת לבני המשפחות תחושה של שליטה, כדי לעודד, ככל האפשר, רכישה מחודשת של שליטה במצב ובבניית מציאות חייהם הנוכחית. לחוש שהם לא לבד ולעזור להם להרגיש שוב, ולו במעט, את תחושת הבית שוב.
ההתנדבות בתפקיד פסיכולוגית המיזם היא זכות גדולה. היא אפשרה ומאפשרת לי להיות שותפה לעשייה משמעותית וערכית, בעלת השפעה על חייהם של אלפי אנשים ומאות רבות של משפחות.
כמי שחוותה בשנים האחרונות שכול ואובדן אישי, יכולתי באמצעות תפקידי במיזם להמשיך לסייע כבעלת מקצוע, וזאת מבלי לצלול לעומק האבל, האובדן והכאב, שהיו מנת חלקם של אנשי טיפול רבים שסייעו למשפחות בשנה זו.
כך יכולתי לעבוד בצמוד לאורלי ולצוות הניהול ללוות, לייעץ, לשאול שאלות, לתת תשובות, לכוון ולעודד. כך יכולתי להניח ולהמשיג את אבני הבסיס הרגשיות של המיזם; להיות שותפה ליצירת שפה רגשית משותפת לכלל המתנדבים; לשרטט את המצפן הרגשי והערכי של ההאנגר; ולעזור להפוך את עיצוב הבית למתודה רגשית, המעודדת חוסן אישי ומשפחתי.
כך התאפשר לי לתת ביטוי, בזווית כה מפתיעה, לקריירה ארוכת שנים של טיפול במשפחות, הורים וילדים במצבי שינוי ובהתמודדות עם משברי חיים, טראומה ואובדן וכן בליווי וייעוץ למנהלי מערכות ארגוניות מורכבות.
מצאתי את עצמי במקום שופע טוב אנושי, מלא חיים, אנרגיה ויצירתיות ששימחו אותי. יכולתי לייעץ, להתוות דרך, לבסס ולדייק תהליכים, להכשיר צוות, לתת גב וגיבוי לנעשה, לתמוך, לעודד ולחוש נחוצה ומשמעותית בתקופה כה מאתגרת, שבה ההתגייסות למען האחר היא אחד מהכלים המשמעותיים ליצירת חוסן אישי.

המפגש המטלטל עם המשפחות המבקרות בהאנגר וסיפורי אובדן הבית שלהם, טלטל בין השאר גם את עולם הבית הפנימי שלי. החלטתי לאזור אומץ ו’לקפל’ בית בן 30, בית של משפחה, זוגיות ואהבה גדולה. בית גדול בפרברים עם חצר רחבת ידיים, שבו צפונים זיכרונות המשפחה, אך התרוקן מגוזליו והתאלמן מבעליו.
יצאתי להרפתקה בג’ונגל התל אביבי ועברתי לדירונת מלאת אופי במרכז העיר ההומה ושוקק החיים. מעבר שכזה, מבחירה, בשליטה ובמבט אופטימי קדימה, היה המתנה הגדולה שההאנגר ואנשיו העניקו לי.”