משפחות רבות מהעוטף ומהצפון איבדו בשבעה באוקטובר את ביתם וחלל נפער בליבם. כמעצבות חזית הבית נדרשנו לתת מענה באופן מיידי ולעצב בתים מתוך התרומות שהגיעו להאנגר; לעצב בתים למשפחות שעולמן היטלטל וביתן נהרס.
לשם כך, נדרשנו לנסח מחדש את קוד העיצוב ולבדוק מהו תפקידו במציאות החדשה הזו; נדרשנו למצוא את הקוד הערכי של המיזם שהוביל גישה של עיצוב בר השגה, עיצוב חברתי, עיצוב ‘ממה שיש’. עיצוב שהוא כלי לפיתוח החוסן המשפחתי, הקהילתי, האישי.
מאות מעצבות נרתמו והצטרפו למיזם עם לב ענק ורצון עז לחזק את המשפחות שנפגעו בעזרת כלים מתחום העיצוב. המעצבות עוברות הדרכה מובנית בליווי פסיכולוגית המיזם, צביה ליפשיץ, בדגש על הרגישות הנדרשת לטיפול במשפחות שעברו טראומה, תוך התחשבות בקהילה ובכללי האנגר.
כל מעצבת מתחילה בשיחת טלפון ולעיתים בביקור במיקום החדש של המשפחה, ואז נקבע מפגש בהאנגר לשם ליקוט הריהוט והציוד עבור הבית הזמני שלהם. לעיתים המעצבת אף מסייעת בסידור הבית ובעיצובו ביחד עם בני המשפחה.
למדנו לעצב בסגנון אקלקטי, הוספנו נגיעות וינטג׳ ויצרנו מראה חמים כדי שהמשפחה תרגיש ‘הכי בבית שאפשר’.
לעיתים משפחות נכנסות להאנגר בפנים נפולות, ומקבלות פה חיבוק ענק במלוא מובן המילה. תוך ימים ספורים מעוצב לכל משפחה בית חם, אולי זמני אך משרה תחושה של אהבה ותקווה.
כמנהלת קהילת המעצבות דאגתי להתאים לכל משפחה מעצבת שתלווה אותם בתהליך, ובאופן אישי נסעתי למענם הכי רחוק שאפשר. עיצבתי דירות לצעירים של בארי וגם לאלו שהיו מחויבים לחזור לעבודה בקיבוצי העוטף, בזמן שהתותחים עדיין רועמים מעל. הם נשארו לעזור בשיקום ביתם ואני – איתם.
ליוויתי משפחה שחזרה מהשבי – סבתא, אמא וילד, שנכנסו לליבי והפכו עבורי למשפחה, עיצוב הבית היווה חלק משמח מתהליך השיקום שלהם.
בשילוב עם מטה החטופים נגענו בכולם בדאגה ובנתינה אין סופית.
בעזרת הגר לנזיני, מעצבת שלנו המתמחה בשיפוץ רהיטים, שיפצנו שידה המשמשת כקיר זיכרון לסמג״ד שריונר שנהרג בעזה והקמנו למשפחה השָכולה מקום של התאחדות והתייחדות.
עיצבתי יחידת דיור לנערה שהוריה שהו בשבי והיא בחרה לשוב לבארי, כדי להיות קרובה אליהם. אִימה חזרה בהמשך ואביה עדיין שבוי בידי החמאס.
בעזרת עיצוב הבית יצרנו במיזם אי של תקווה לבית שאבד, פתחנו בפני המשפחות צוהר אור ונמשיך להאיר את עולמם שחשך ביום אחד.
